Halina Birenbaum
שירים לפני ומתוך המבול
Poems before and within the Flood
Wiersze sprzed i z czasu potopu
ספרית מעריב, 1990 ,כל הזכויות שמורות ©
© Ma'ariv Book Guild, 1990
http://www.zchor.org/birenbaum/poemy.htm
Poland holds a unique position in the history of the Holocaust. Poland was a centre of Jewish life and tradition, with approximately three million Jews in its cities, towns and villages at the start of World War II. At the war's conclusion, fewer than 300,000 were still alive, and virtually all aspects of a once-vibrant Jewish community had ceased to exist.
The organized persecution of Poland's Jews began almost immediately after the Nazi's invasion in September 1939, with Jews stripped of their livelihood, property, and basic rights of citizenship. Ghettos were established in most cities as a way of ensuring the complete separation and isolation of Jews, and eventually facilitating their mass deportation to concentration and extermination camps. The German decree officially establishing the Warsaw ghetto, and listing the streets within it, was issued on 2 October 1940, but in fact the forced relocation of Jews into that district had been occurring gradually for months. Jews were informed of the decree on 12 October (Yom Kippur). By 15 November 1940, the Jewish quarter was sealed off, and approximately 350,000 Jews found themselves imprisoned. Jews from elsewhere in Poland and from other parts of the Reich were resettled into the ghetto. By early 1941, the ghetto held over 440,000 people. Over thirty percent of Warsaw's population was crammed into less than three percent of the city's total area.
The Warsaw ghetto contained three sectors. The "little ghetto" had some modern apartment houses along wide streets where one could find the occasional shop, and for a time even cafés, restaurants, and cinemas. Its population included intelligentsia and some comparatively affluent families. In contrast, the "big ghetto" further north was a "jungle of oppressed humanity", where the poor struggled daily for a bite of bread and a place to sleep. Amid hunger and illness, the average death rate was 6,000 a month. Life in the third, industrial part of the ghetto, housed workers placed in barracks and was used by the Reich as cheap industrial labour. Compared to the inhabitants of the "big ghetto," however, these workers were fortunate, because they received food rations, and an employment card which promised some protection, albeit temporarily.
In the end, all residents of the three sectors were destined for the same horrors. Mass systematic deportations to the East began on 22 July 1942. By the end of August, about three-quarters of the Jews in the ghetto had been sent to Treblinka. The ghetto's final destruction followed the April 1943 aimed resistance, now known as the Warsaw Ghetto Uprising.
Pola Braun (c. 1910-1943) was among those in the Warsaw ghetto. A pre-war poet and cabaret artist, Braun continued her artistic life in the ghetto, and later while incarcerated at the Majdanek concentration camp. Few details about her life are known, however, and the detective work to uncover her story is not easy. As with most Holocaust victims, whose lives are rarely marked by birth and death certificates, research must rely heavily on a dwindling pool of survivors to verify identity, and recollect and reconstruct their individual and collective history.
Until the beginning of the war, Pola Braun worked in the Warsaw offices of the satirical review Szpilki. In the Warsaw ghetto she belonged to a small group of artists at Sztuka ( Art ), a literary cabaret / café on Leszno Street in the "little ghetto". The group included such artists as the well-known Jewish poet and song-writer Wladyslaw Szlengel, singer Marysia Ajzensztadt (the "Ghetto Nightingale"), several literary personalities, and the distinguished Warsaw pianist Wladyslaw Szpilman (whose memoir was the basis for the award-winning film The Pianist ).
Daily performances at Sztuka were organized by a group of writers from the Living Journal, a satiric daily chronicle of the ghetto, written by a group of authors under the direction of Szlengel. Szpilman described these programmes as "a witty chronicle of ghetto life, full of sharp, risqué allusions to the Germans". The Sztuka was considered an elite club for the ghetto's few people of any means. First-person accounts of an evening at the Sztuka note the high quality of its black-market coffee and caviar, and of the musical, humorous and satirical offerings. Those who could gathered for brief escape from the surrounding atmosphere of death and disease. Stepping outside meant a return to the ghetto's grim realities - the starving, diseased, and lice-infested ghetto population whose despairing cries for "Bread, Mercy, Death" quickly extinguished the Sztuka's fleeting moments of pleasure.
In 1942, during the mass deportation of 300,000 Jews from the Warsaw ghetto to Treblinka, Pola Braun was assigned to the Ostdeutsche Bautischlerei-Werkstätte (OBW), an industrial plant, where her work helped postpone her own deportation for a period. It has not been established exactly when she was transported to Majdanek. At Majdanek she was active in the women's camp, along with other Polish political prisoners involved in the cultural life. Most of the women were from Warsaw, and many probably knew Pola Braun from before the war. Braun participated in the concerts organized by Polish prisoners from Pawiak, to whom we owe thanks for remembering and collecting some of Braun's poems. Braun was murdered on 3 November 1943, in the mass executions code-named Aktion Erntefest ( Operation Harvest Festival ) by the Nazis - the liquidation of approximately 42,000 Jewish prisoners from Majdanek and other concentration and labour camps in the Lublin district.
Two of the six poems in this song cycle, "Jew" and "Tsurik a heym", were written during Braun's period in the Warsaw ghetto. The remaining four - "Mother", "Letter to Warsaw ", "Ordinary Day" and "Moving Day" - date from her incarceration in Majdanek. Braun sang her own songs, accompanying herself on the piano. These heartfelt songs stirred the emotions, particularly of Polish women from places other than Warsaw who identified with her message. Braun gave concerts at Majdanek in a barrack that contained furniture from the ghetto, including a piano. Several secret concerts were held there for the Jewish and Polish women prisoners. Braun's extant poetry was assembled after the war by historians. These include the Polish political dissident Aleksander Kulisiewicz, himself a prisoner in Sachsenhausen, who copied out variants of some of Braun's Majdanek pieces.
Pola Braun's poems in Kleinkunst style are revealing in their observations about her surroundings, her deportation, and her Jewish identity. They open a window, especially, to the emotional life of all women caught inextricably in the web of Holocaust tragedy. Braun's voice of musical witness ensures that she will not be swallowed up by the anonymity of history. Through Thomas Pasatieri's music, her words will tell a story, and remind us that each of the victims of the Holocaust was an individual. Each had a life, a story, and aspirations beyond survival. Through this extraordinary music, we offer a tribute to the human spirit, and do our small part to honor the Holocaust's legacy.
Mina Miller
Paula Braun was a composer and texts writer. She lived in Warsaw and composed music to the Polish theater. In the Warsaw ghetto she wrote poems which were sung by the singer Diana Blumenfeld. Among her famous poems: “Zuruk a hajm” (return home), “hat rachmanut” (please have pity), “a chalom” (a dream) and others. She was murdered in Majdanek during the year of 1943.
|
עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עבדה פולה בראון במערכת העיתון הסאטירי שפילקי (סיכות). בגיטו ווארשה הופיעה בשירה ובדקלומים במועדון שטוקה לצד סטפניה וולאדיסלב שלנגל. שם גם הציגה יצירות שחיברה והלחינה בעצמה. לאחר המרד בגיטו ווארשה, באפריל 1943, הובלה למאיידנק במחנה המוות המשיכה לכתוב שירים ולשיר אותם בהתכנסויות חשאיות של אסירות. ב-3 בנובמבר 1943 היא הוצאה להורג בירייה במאיידנק, יחד עם למעלה משמונה-עשר אלף יהודים מסביבות לובלין, אסירי מאיידנק ומחנות סמוכים, גברים, נשים וילדים. אסירות מאיידנק ששרדו זוכרות את שיריה בעל– פה . פולה בראון נרצחה בשנות העשרים לחייה. שיריה פורסמו באנתולוגיה השיר יוותר שלם ב-1947, ובשיר מבעד לגדר תיל, 1983
צוריק ה היים
גברת אינה יודעת אידיש, גברת לא מבינה. כשמישהו מתלונן בשפה זו, גברת ללא הרף שואלת מדוע. איך עלי להסביר? אם תבין אותי או לא תבין, האוכל את לבי להכניס בה? דברים כאלה הרי מרגישים. כשהגעגועים יאחזו בך, תביני מלים אלה בקלות.
"א היים" – פרוש הביתה. "צוריק" – פרוש בחזרה. מישהו בחשאי בוכה, הלב הולם כפטיש. "א היים" אלה געגועים, זאת שריקת הקטר, סימן שאתה חוזר מאושר הביתה, חוזר כבר. גברת אינה יודעת מה זה להיות גולה בעיר זרה, ומה טוב להיות וורשאי. איך להסביר לגברת שההיא מלודז', מלומז'ה ומבז'שץ' אינו מסוגל כאן לחיות בווארשה. הגברת באה לכאן מרחוב זלותה מרחק מספר רחובות בלבד, ההם מסתובבים, כמו בסיוט סופרים ימים בקילומטרים של דמעות.
"א היים" – פרוש הביתה. "צוריק" – פרוש בחזרה. אתה רוצה להתודות בפני מישהו על צערך, לבכות את געגועך.
"צוריק"- זאת אומרת – לשוב. "א היים" – לביתך. כבר לא צריך להתעצב, אתה מתחיל לחיות מחדש.
פולה בראון גם הלחינה שיר זה, שנכתב בגיטו ווארשה. |
Pola Braun, młoda literatka warszawska narodowości żydowskiej, do wybuchu wojny pracowała w redakcji „Szpilek”. W okresie okupacji, już w getcie warszawskim, występowała – obok Stefanii Ney, Władysława Szlengla w teatrze „Femina” i w kawiarni artystyczno-literackiej „Sztuka”, gdzie recytowała własne utwory. W maju 1943 r., po stłumieniu powstania w getcie warszawskim, wywieziono ją do obozu koncentracyjnego na Majdanku. Tu również pisała wiersze, deklamowała później na konspiracyjnych zebraniach więźniarek. W dniu 3 listopada Pola Braun zginęła w największej egzekucji w dziejach Majdanka, kiedy to SS-mani rozstrzelali ponad 18 tysięcy mężczyzn, kobiet i dzieci żydowskich z obozu lubelskiego i okolicy.
Curik A Hejm (Słowa i muzyka Pauliny Braunównej czyli Poli Braun)
Nie zna pani żydowskiego, Nie wie pani co to znaczy, Gdy ktoś się w tym języku żali. Pyta pani wciąż dlaczego, Jakże mam to wytłumaczyć Albo mnie zrozumiesz, albo nie. Czy ja mogę pani wstawić serce swe? Takie rzeczy przecież czuje się. Gdy tęsknota raz cię weźmie w karby swe, To zrozumiesz łatwo słowa te.
„A hejm – znaczy do domu. „Curik” – znaczy z powrotem – I płacze ktoś pokryjomu, A serce wali jak młotem. „A hejm, to jest tęsknota To świst lokomotywy To znak, że wracasz szczęśliwy, że wracasz do domu już. Nie wie pani, co to znaczy Być uchodźcą w obcym mieście, Jak to dobrze Warszawianką być. Jak pani wytłumaczyć, że ten z Łodzi, Łomży, Brześcia To w Warszawie nie potrafi żyć. Pani tu z żurawiej przyszła Lecz to tylko kilka ulic jest. Tamci tu się kręcą jak w obłędnym śnie Licząc dni na kilometry łez.
„A hejm – znaczy do domu. „Curik – znaczy z powrotem – I chcesz wyżalić się komuś, Wypłakać swą tęsknotę. |
|
העברה
עברנו ללא רהיטים, חבילות וגרוטאות, איש לא קיבל אותנו בלחם ובמלח, איש לא הביא לנו פרחים. ולגופו של דבר, למי כל זה איכפת? עברנו במלחמה הזאת מבילסק, ללבוב, ללודז'. אנחנו רגילות מאז נמשך מצב המלחמה לנדודים בלתי פוסקים לשנויים חדשים מתמידים. ולמרות זאת, גם אם זה טפשי ואולי גם ילדותי לא מתחשק לשנות מקומות לחדשים, זרים וקרים. אז אין זה מפליא שהאדם מתהלך קודר וכעוס, ביחוד, שהוא מרגיש לא נוח ומבעד לחלון הגשם מטפטף. וביחוד שאנחנו כל כך קרובות עכשיו אל הכביש, אליו חבר גורלנו ללא אפשרות של ניתוק. הגורל העיוור אוחז בנו חזק כמו במלקחיים של עכביש. ובא חשק לשאול: מתי שוב העברה? אנא, תענה לנו גורל, והפעם תהיה איתנו גלוי לב לאן תוביל אותנו: לחופש, או לתא הגז?
נכתב במאיידנק ופורסם בשיר מבעד לגדר תיל, לובלין, 1983 |
Przeprowadzka
Przeprowadziłyśmy się Bez mebli, paczek i gratów. Nikt nas witał chlebem i solą, Nikt nam nie przyniósł kwiatów. A w gruncie rzeczy, kogo to wszystko obchodzi? Przeprowadzałyśmy się w tej wojnie Z Bielska do Lwowa, do Łodzi. jesteśmy przyzwyczajone Od kiedy trwa wojenny stan Do bezustannej wędrówki, Do ciągłych nowych zmian. A mimo to, chociaż to głupie, A może i dziecinne, Nie chce się zmieniać miejsca Na nowe, obce, zimne. Nic więc dziwnego, że człowiek Chodzi ponury i zły, Zwłaszcza, że mu jest nieswojo I deszcz za oknem mży. I zwłaszcza, że my tak blisko Teraz jesteśmy szosy Z którą nierozerwalnie Sprzęgły się nasze losy, A ślepy los nas trzyma Mocno, jak pająk w swych mackach I chciałoby się zapytać: kiedy też znów przeprowadzka? Odpowiedzże nam losie, A tym razem bądź z nami szczery, Dokąd nas zaprowadzisz: Na wolność, czy do gaskamery?
Napisane na Majdanku, opublikowane w tomie wierszy Pieśń zza drutów, Lublin 1983 |
|
יום חול
הכל התחיל מכך, שבבוקר היה לי כאב ראש, אחר כך רכיליות שונות, אוירה חדשה מדי פעם, ואחר כך איזה חשש מוזר, מערבב באימה גדולה ויאוש כהה: בעצם למי? לשם מה? טובים ומוכשרים יותר נספו, והעולם, גם לעומתם נשאר אדיש. לא יפלו השמים, אם אחת נוספת תאבד. בכל זאת, אני לא רוצה למות, אני רוצה מאוד לחיות. נוראה היא המחשבה, שאין לאן לחמוק, שנתיצב ישר, בחמישיות, במפקד רגיל יומיומי, וכך בפשטות נלך למטרה הידועה. אולם משהו מתדפק בתחתית הלב, משהו בתחתית הלב מתרוצץ ומסרב להחדיר למוח מחשבה על מוות פתאומי. משהו בפנים מעודד. המחשבות סובבות כתועות, אולי עוד לא הכל אבוד, אולי לא יספיקו בכל זאת?
|
Powszedni dzień
Zaczęło się od tego, że rano miałam ból głowy, A potem różne plotki I nastrój ciągle nowy. A potem lęk jakiś dziwny zmięszany z wielką trwogą I tępa rezygnacja: Właściwie po co? dla kogo? Zginęli lepsi, zdolniejsi, O których świat także nie dbał. Nie będzie dziury w niebie, Gdy zginie jeszcze jedna. A mimo to nie chcę umierać, Przeciwnie, bardzo chcę żyć. Straszna jest ta świadomość, że nie ma gdzie się skryć. że stanie się równo piątkami Na zwykłym, codziennym apelu I pójdzie się tak po prostu Do wiadomego celu. Lecz na dnie serca coś puka, Coś na dnie serca się wierci, Nie chce dopuścić do mózgu Myśli o nagłej śmierci. Coś wewnątrz dodaje ducha, A myśli jak błędne krążą: Może nie wszystko stracone? Może jednak nie zdążą? |
|
בית יצור לבלונדיניות
יש מכון מסוים לספרות "גברת הלנה, בעלה ובנה". המכון פועל בשם הפירמה: "בית יצור לבלונדיניות". במכון הזה קורים ניסים אמיתיים: למשל, נכנסת ברונטית ויוצאת בלונדינית או ג'ינג'ית. אך אם היה ניתן גם לעקר מן העיניים את הבעת הגעגועים... לדאבון, כאן נעלמת הטכניקה.
אנחנו חלשים מכדי שאפשר יהיה לישרנו, לזקף כלפי מעלה בעליזות את המצח היהודי הדואג (אולי היה משתנה?), אך בפנים תוותר אותה נשמה יהודית. אכן, לא תשמחי, בלונדינית, בכל מקום תזוהי. במראה הטוב ביותר שלך לארית לא תהי. גם אני התחמצנתי – נו, מה לעשות, זו האופנה. בצאתי חשבתי לי – מה חבל שלא קיים מכון המטריח עצמו לא למען יצור בלונדיניות, אלא אנשים שווים זה לזה. |
Wytwórnia blondynek (pisane w getcie warszawskim)
Istnieje pewien zakład fryzjerski Pani Helena z mężem i synem. Zakład pracuje pod firmą „Wytwórnia blondynek”. Dzieją się w tym zakładzie Prawdziwe cuda. Na przykład wchodzi brunetka A wychodzi blondynka lub ruda. Ach, gdyby jeszcze dało się zabić W tych oczach wyraz tęsknoty... Niestety, tutaj technika znika, Jesteśmy zbyt słabi Aby nas można było wyrównać, Podnieść do góry wesoło Zatroskane czoło – Może by się zmieniło - Ale wewnątrz pozostanie Ta sama dusza żydowska. A więc nie ciesz się blondynko, Wszędzie cię rozpoznają. Z najlepszym wyglądem Nie staniesz się aryjką. Ja też się utleniłam, No cóż, taka moda. Wychodząc pomyślałam, Jaka szkoda, że Nie istnieje taki zakład, Który by się potrudził Nie na wytwórnię blondynek, Ale na równych sobie ludzi. |
|
אימא מער, מאדער, מוטער, פרושן – אימא, בכל שפות העולם זהה פשר המלה. בכל מקום, בעולם כולו, לב אם זהה: לקריאת ילד: "אימא!" תמיד יופיע ויתיצב.
מדאם ז'נט כבר שנה חמישית נרדמת בחדרה, לפני שנה נתקפת הלם עצבני, כי בנה נפל במלחמה. מיס קריפס עוברת בהייד-פארק באטיות ובהוד, תפילה על שפתיה הכחולות, כי בנה נפל במלחמה.
פראו שמידט תורמת כסף ביד נדיבה, בשקיקה לעזור לילדים זרים, כי בנה נפל במלחמה. ואת... לא! לא אגיד מי. לחצניות תופרת ופורמת, המספריים גוזרים מדי פעם מהר יותר, המחשבות למרחקים נודדות.
לאותו יום בו הגורל האורב בבוגדנות הנחית עליה מהלומה אכזרית, לקח מאמא את ילדה. מי שעבר פעם יום מחריד כזה בו נלקחו הילדים, באוזניו תהדהד לעולם הצעקה האחרונה: "אמא!"
מי שלא היה עד לימים נוראים אלה, יחשוב גם אם יתרגש – זה חלום זוועה, ילך וישכח, אבל ז'נט, מיס קריפס, פראו שמידט לא תשכחנה את ילדיהן. לנצח תשאר בליבן החריקה הכאובה, המדממת.
מהלומה גדולה מזו של ז'נט, קריפס ושמידט באישה אחת פגעה: הגורל לקח את ילדה בגלל מלה בתעודת הלדה ... יהודי. בכל אחת מארבע הגברות פגעה טרגדיה גדולה: סובלת באותה מידה היהודיה, הגרמניה, הצרפתיה, האנגליה.
לו נפגשו ארבע הגברות, אולי היו העמים חדלים לרצוח זה את זה. לו ישבו במועצת העמים אמהות לילדים, אולי הייתה נפסקת השחיטה בעולמנו.
מפני שמער, מאדער, מוטער – פרושן אמא, ובכל שפות העולם זהה פשר המלה.
|
Matka
Mčre, Mother, Mutter po polsku znaczy: „Mama”. We wszystkich językach świata litera „M” jest ta sama. I wszędzie na całym świecie jest serce matki to samo, Zawsze się zjawi na okrzyk dziecka „Mamo”!
Madame Janette już piąty rok zasypia niespokojnie I ma przed snem nerwowy szok, bo syn jej padł na wojnie. Mistress Cripps przechodzi Hyde Park powoli i dostojnie, Modlitwa spływa z sinych warg, bo syn jej padł na wojnie.
Frau Schmidt na cele pieniężne obdarza innych hojnie I obcym dzieciom pomóc chce, bo syn jej padł na wojnie. A pani... nie! nie powiem kto, zatrzaski szyje, pruje, Nożyczki coraz szybciej tną i myśl gdzieś w dal wędruje.
Do tego dnia, gdy straszny los podstępnie i zdradziecko Wymierzył jej okrutny cios, bo zabrał matce dziecko. Kto przeżył raz okropny dzień, gdy dzieci zabierano, Temu na zawsze w uszach brzmi ostatni okrzyk: „Mamo”!
Kto nie był świadkiem strasznych dni, choć wzruszy się ogromnie, Pomyśli: „zły, koszmarny sen, odejdzie i zapomni. Lecz nie zapomni dzieci swych Janette, mistress Cripps, Frau Schmidt Zostanie zawsze w sercach ich bolesny, krwawy zgrzyt.
A jedną panią spotkał cios, większy niż Janette, Cripps, Schmidt Bo jej chlopczyka zabrał los za słowo w metryce, że...Zyd - Każdą z tych cztereh kobiet spotkała tragedia wielka. Tak samo cierpi Zydówka, jak Niemka, Francuzka, Angielka.
Gdyby te cztery panie nagle się razem spotkały, Może by już narody więcej się nie zabijały. I gdyby w Lidze Narodów zasiadły matki dzieci, Może by się skończyła okrutna rzeź na tym świecie.
Bo Mere, Mother, Mutter po polsku znaczy „Mamy”. We wszystkich językach świata litera „M” jest ta sama. |
|
השיר נכתב במאיידנק, כשהאסירות חזרו מעבודה וגילו שילדיהם נלקחו מהצריף שבו התאכסנו, והובלו לתאי הגז. |
Piosenka została napisana na Majdanku, kiedy więźniarki wróciły z pracy i zobaczyły, że zabrano dzieci z baraku, w którym je trzymano i zawleczono je do komory gazowej. |
|
יהודי
הגידי, אימא יקרה, מה פרוש המלה יהודי? האם זאת חרפה כלשהי, כלימה? הגידי, האומנם יש ליהודים זקנים ארוכים? הגידי, המתפללים הם ומתנודדים לפי הקצב? הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה שאני יהודי כזה קטן?
יהודי, ילדי האהוב, זה סבל. יהודי, ילדי האהוב, זה גורל רע., יהודי, ילדי האהוב, זאת דאגה. יהודי חייב לסבול כל מהלומה. יהודי, ילדי האהוב, זה עידוד. יהודי לא מאבד אומץ-רוח, לעולם הוא צוחק גם כשהלב רועד.
הגידי, אימא יקרה, מדוע כל אחד לעוג לו? מדוע כל אחד לועג וצוחק? הגידי לי, האם יהודים הם משהו רע? הגידי, לא יצרו הם אף פעם מאומה? הגידי, אימא יקרה, אם זאת בושה שאני יהודי כזה קטן?
... יהודי? חכה, אני כבר יודעת מה אגיד לך, האמן לי, יהודי זאת מלה גדולה. יהודי הוא לפחות אחד ויחידי, המכיר דמעה מרה אמיתית.
את השיר והמנגינה כתבה פולה בראון, ושרה אותו השחקנית דיאנה בלומנפלד (שרדה), בשנים 1941-1942, בגיטו ווארשה. |
Żyd
Powiedz, droga mamo, co to znaczy słowo „żyd”? Czy to jakś hańba, jakiś wstyd? Powiedz mi, czy żydzi długie brody mają, Powiedz mi, czy modlą się i w takt kiwają. Powiedz, droga mamo, czy to wstyd? że ja jestem taki mały żyd?
żyd, kochane dziecko, to cierpienie, żyd, kochane dziecko, to zły los, żyd, kochane dziecko, to zmartwienie żyd musi przetrzymać każdy cios. żyd, kochane dziecko, to otucha. żyd to wiara w przyszłość, w lepsze dni, żyd nie traci nigdy w życiu ducha, śmieje się, choć serce nieraz drży.
Powiedz, droga mamo, czemu każdy z niego drwi, Czemu każdy śmieje się i drwi? Powiedz mi, czy żydzi to jest nic dobrego? Powiedz mi, czy nigdy nie stworzyli czegoś? Powiedz, droga mamo, czy to wstyd, że ja jestem taki mały żyd?
... żyd, to, czekaj, wiem już co ci powiem, żyd, to wielkie słowo, wierzaj mi, żyd, to jest jedyny bodaj człowiek, Który zna prawdziwe gorzkie łzy. |
|
|
Słowa i muzyka Pauliny Branównej – Poli Braun, śpiewała tą piosenkę Diana Blumenfeld w latach 1941-1942 w getcie w Warszawie |
|
תרגמה מפולנית לעברית הלינה בירנבאום; Translated from Polish to Hebrew by Halina Birenbaum ; Z polskiego: Halina Birenbaum |
|